איך מתאמנים בקור הזה? איך אפשר לנוע בכלל כשאנחנו קופאים מקור? ואיך מתקשרים עם הקול הפנימי הכל כך משכנע שאומר לנו - `להתאמן? השתגעת?? תשארי בפוך`. הנה הדרך שלי.
החורף הזה מקפיא אותי מבפנים ואני עוד ועוד מתכווצת מפניו, מתאגרפת כנגדו, שונאת קור. במבט אפילו יותר מעודן אני יכולה להגיד שאני מפחדת מקור. אז שרק התחלתי להתאמן הרגשתי שתתרגל בחורף זה בלתי אפשרי. ועוד
יוגה?
פילאטיס? נשימות? הרפיה? לא יקרה.
היום כבר יותר פשוט לי כי יש לי בזכרון שזה תיכף יעבור (בהתחלה זה זיכרון בשכל, חיצוני לי לחלוטין ואני מאמינה לו- זה גם תרגול..) וגם הגוף שלי רוצה את זה. גם כשקר.
אבל מה כן נשאר מחרדת החורף והיכולת לעלות על המזרן בבוקר?? הגרביים!!
פילאטיס ויוגה מתרגלים בלי גרביים. למה? כי:
כפות הרגליים והשתרשות אליהם, היניקה מהאדמה, ההתנגדות ההדדית העדינה והאינסופית של כפות הרגליים למזרון היא כוח עצום שמתבזבז אם אני בגרביים. הגרביים מחליקות וגורמות לפספוס של כל הכוח שיש לאדמה לתת לי.
כל מי שמתרגל מכיר את מערכת היחסים של הגוף עם האדמה. בעיקר את מערכת היחסים של הקצוות (כפות ידיים וכפות רגליים עם האדמה). זו מערכת יחסים מפרה ומפתחת אם רק יודעים איך להשתמש בה. בתרגול מתגלה לאט לאט המתכון- כמה להשתרש? באיזו עוצמה? מה לעשות עם שאר הגוף כדי לאפשר לכוח לעלות מהאדמה? ואיך להתמיר את כל הדבר החמקמק הזה לכוח שאין עליו. שום דחיסה לא יכולה עליו. שום התנגדות חזיתית, שום דחיפה אקטיבית. זו עוצמה נקייה, זכה, קטנטנה אך הו כמה משמעותית.
אז הגרביים. אני חייבת להוריד אותם. או! להשתמש בזה כתירוץ של לא לתרגל! הכל, או כלום. מה זה שווה לתרגל אם אני לא עושה את זה כמו שצריך? מה אני התחרפנתי עכשיו להיות יחפה? מה? מה את רוצה?? להיות חולה? העיקר לתרגל יוגה?! תעשי לי טובה. תיכף תהי חולה ובכלל לא תוכלי לתרגל!
אז בתרגול שלי גם את מנגנון הכל או לא כלום חשפתי. הוא חמוד כזה ואני חולה עליו, סהכ הוא רוצה לשמור עלי. הוא מחבק אותי, הוא רוצה לרפד אותי בצמר גפן כדי שלא אפגע. כמו אמא היסטרית, אבל מלאת כוונות טובות. היא אוהבת אותי ממש. אז אני לא מאתגרת אותו מדי ולא עושה לו דווקא, כי התנגדות לו רק תעצים אותו וגם לא תכבד אותו. אז ביחד איתו וביחד עם הגרביים, אני עולה על המזרון.
ובהתחלה אני יושבת וקצת עושה טוויסטים עדינים (משיגה את הכוח שעולה מהאדמה דרך עצמות הישיבה) אחר כך אני נשכבת ומותחת רגליים למעלה, מזיזה את הקרסול בסיבובים. עושה פוינט, פלקס. נהנית מהגרביים המהממות שלי, מהגוף שלי, מרגישה כמו ילדה שמשתעשעות עם כפות הרגליים שלה.
אין לי דאגות. ואני נהנית הנאה פשוטה ואמיתית.
והתנועה שהתחלתי מכפות הרגליים מביאה עוד תנועה ואני מורידה את הגרביים, עדיין שכובה על הגב, מורידה את הרגליים על הקרקע כפופות, כפות הרגליים ממששות את המזרון. מחפשות את הזמזום, הרטט, הזרם שהאדמה מעלה וממנפת אותו לכדי תנועה שלמה.
הדבר המדהים הוא שבשלב הזה, הקול שדאג לי כל כך נרגע. האמא ההיסטרית שכל כך רוצה לשמור עלי רואה שאני בסדר. לא יקרה לי כלום. היא נרגעת ואני יוצאת לנוע.
כשאני מסיימת, אני חוזרת אליה. אני חזקה יותר והיא מאמינה בי יותר. היא רואה שאני בסדר אבל ליתר ביטחון היא לא מוותרת לי על הגרביים. אני שוב גורבת אותן. סך הכל הן מתוקות כל כך.